🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
כשרצה נח לברך את שם בנו, לתת לו את הברכה הגדולה ביותר, הוא בירך: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי שֵׁם" (בראשית ט, כו). לכאורה, מה בדיוק קיבל שם בברכה הזו? "ה' הוא אלוקי כל העולם" — איזו תוספת מיוחדת יש כאן דווקא לשם? הבנת ברכה זו תלויה בפסוק בפרשת ואתחנן: "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ" — וצריך להבין את סמיכות שני החלקים.
"הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ"
דברים י, כאמבאר הרב הקדוש רבי אברהם מקאלשין, תלמיד הבעל שם טוב הקדוש: "הוּא תְהִלָּתְךָ" — כפי מידת התהילה וההודיה שאיש ישראל מודה ומהלל את השם יתברך, כך "וְהוּא אֱלֹקֶיךָ" — כך הוא מרגיש את האלוקות שלו, את השראת השכינה. ולפי זה מתורצת השאלה: זו הייתה ברכת נח לשם — שיהיה לו ולזרעו אחריו, עם ישראל שיצא ממנו, כוח ההודיה. יאמרו תמיד "בָּרוּךְ ה'", יכירו את חסד השם — שזהו עיקר עבודת השם — וממילא יגיעו לאלוקי שם, להרגשת אלוקותו של הקדוש ברוך הוא. זו הייתה הברכה וההשפעה שקיבל זרעו של שם: הזכות והסיעתא דשמיא לברך את הקדוש ברוך הוא, ולהשיג את השראת השכינה.
ואפשר להוסיף שני פירושים נוספים לאותה סמיכות. "אֱלֹקֶיךָ" — לשון מידת הדין. כמה שאדם מכיר שעל פי עיקר הדין לא מגיע לו כלום — שהקדוש ברוך הוא, "אֱלֹקֶיךָ", דן אותו כפי מה שראוי לו, ולא מגיע לו כלום — כך הוא זוכה יותר ל"תְהִלָּתְךָ", להודיה. אדם שחושב שמגיע לו, קשה לו להודות אפילו כשאין לו חיסרון. אבל מי שמרגיש שלא מגיע לו כלום, אפילו כשהוא לוקה בקשיים, מודה על מעשי חסד גרידא.
וכן מצינו בדוד המלך, שכתוב בזוהר הקדוש שאפילו שנותיו לא היו שלו — קיבל אותן במתנה מאדם הראשון ומהאבות הקדושים. אף על פי שהיה נרדף וסבל ניסיונות רבים, כל הזמן הודה לקדוש ברוך הוא בכל מצב ומצב, כי הרגיש שאין לו כלום מעצמו. וכיוון שהרגיש כך, לא לקח את הקשיים ללב, אלא תמיד הודה. וחיבר את ספר תהילים — שכמה שיותר הרגיש "אֱלֹקֶיךָ", שאין לו כלום מעצמו, כך זכה יותר ל"תְהִלָּתְךָ", להודות לשם.
ואפשר להוסיף פירוש נוסף, על פי הפסוק "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט, ב): עם ישראל צריכים לשמוח בקדוש ברוך הוא. מסביר בעל "יסוד ושורש העבודה" (הרב אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא זצ"ל): אדם צריך לשמוח באלוקות השם — שיש לו הזכות לעסוק במצוות הקדוש ברוך הוא, באלוקותו. שמחה זו היא הכנה נכונה לפני שהוא הולך להודות לשם. וכשהוא חושב ומכין את עצמו כך, יכולה השמחה שבליבו להיות עצומה כל כך, עד שכמעט מבטל את עצמו מגשמיותו מרוב שמחה, שהוא זוכה להתקרב ולעסוק באלוקות השם.
ואפשר לחבר את כל הפירושים: כמה שאדם מרגיש ויודע שאין לו כלום, שהכול מתנת חינם, שעל פי הדין לא מגיע לו — ועם כל זה זוכה להתקרב לאלוקות השם, לעשות מצווה, להודות, לדבר עמו — כך הוא שמח יותר, ומגיע לתהילה גדולה יותר. וכך תהיה ברכתו של כל אחד ואחד — "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ" — שלפי מידת ההודיה שאדם מודה בכל ליבו, כך הוא מרגיש את קרבת האלוקות.